לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שהציעה שנעשה יחד חברותא, למרות שלא לי ובטח לא לה יש זמן. אבל בנתיים, אני שמחה לקרוא את פרשת השבוע בכל פעם שמזדמן לי, לא מסיבות דתיות בכלל, אלא כקרקע למחשבות על הטקסט.
בפרשת השבוע, תמר רוצה להביא ילד לעולם. זה מצב מסובך כי בעלה מת, וגם אחיו מת, ואבא שלהם לא מסכים שהיא תתחתן עם בנו השלישי, כי הוא מפחד שגם הוא ימות. במצב כזה, תמר היא ״אלמנה חיה״, ואסורה לכל אדם.
במקום להשלים עם המצב, תמר מחליפה את בגדי האלמנה שלה, ומחכה ליהודה, אב בעלה שמת, בדרך שבה הוא חולף עם הצאן שלו. כשהוא רואה אותה, הוא חושב שהיא זונה ושוכב איתה. במקום כסף, היא מבקשת ממנו שישאיר אצלה את חותמו, פתילו ומטהו.
שלושה חודשים אחר כך, נודע ליהודה שתמר בהריון, והעונש שהיא אמורה לקבל הוא מוות בשריפה. הוא קורא לה אליו כדי לגזור את עונשה, וכשהיא מגיעה היא נותנת לו את החותמת, הפתיל והמטה ואומרת: ״לאיש אשר אלה לו - אנכי הרה״. יהודה מזהה את החפצים שלו, ואומר: ״צדקה ממני״. בפירוש הפשוט ביותר - היא צודקת, הילד הזה הוא ממני.
אני לא יכולה לחשוב על הרבה תרחישים קיצוניים יותר מלהתחפש לזונה כדי לשכב עם אבא של בעלך המת, נדמה לי שגם התסריטאים של הלוטוס הלבן לא היו מרחיקים לכת עד כדי כך. ובכל זאת, המחשבה העיקרית שיצאתי איתה מהסיפור הזה נוגעת בתחפושות שלנו ובעצמאות.
החברה ציפתה מתמר ללבוש בגדי אלמנה, במקום זה היא לבשה בגדים של זונה - וברגע אחד, הדבר שהיה אסור ובלתי אפשרי עבורה, הפך למושג וקל, כי היא העזה לקחת את גורלה בידייה - וזכתה בתאומים.
אם היית יכולה להחליף את התדמית הנוכחית שלך באחרת, כך שתשרת את השינוי שאת רוצה לראות בעצמך - מה זה היה?