ביום ההולדת שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, החברות הכי שוות קנו לי גיפט קארד של לולולמון, חברת בגדי הספורט הכי שווה (ויקרה) ביקום. התלהבתי מאוד, ועשיתי את המעשה המתבקש והאחראי: שמתי את הכרטיס במקום של כבוד במגירה הראשונה בצד ימין בחדר העבודה שלי, וסגרתי את המגירה. נכון, אני לא חזקה בשופינג בכל מקרה, אבל אם המתנה כבר שם - למה לא להשתמש בה?
כעבור כמה חודשים אחת החברות שלי שאלה בהתלהבות מה קניתי עם הכרטיס, ונאלצתי להודות שלא השתמשתי בו. היא דחקה בי לקנות משהו, ואני חזרתי הביתה מההליכה המשותפת שלנו ישר אל אגף המבצעים באתר של לולולמון. הזמנתי שני טייצים מגניבים במיוחד. כעבור כמה ימים, בקופסה מגניבה עם הלוגו המוכר, הטייצים שלי נחתו על מפתן הדלת.
ושוב, עשיתי את המעשה המתבקש והאחראי: פתחתי את הקופסה, הוצאתי את הטייצים ואפסנתי אותם עמוק בארון.
אתמול, בזמן שהתלבשתי בבוקר, ושוב לבשתי את הטייץ הקבוע, זה שקניתי ממש בזול בקוסטקו, תהיתי ביני לבין עצמי - למה לעזאזל אני לא לובשת את הטייצים השווים שלי? ונאלצתי להודות, שזה בגלל שאני לא מרגישה שאני עושה מספיק ספורט בתקופה הזו כדי להיות ראויה להם. ובזמן שחשבתי את זה, כבר ידעתי שזו מחשבה שלא קשורה בשום דרך למציאות, שהטייצים האלה מעלים אבק בארון שלי בין אם אני נהנת להשתמש בהם או מתעלמת מקיומם, שהטייצים האלה יכולים לשמח אותי גם אם אני הולכת 5,000 צעדים ביום ולא רק אם אני מגיעה ל-15,000.
אבל זה בדיוק העניין, שהמחשבה האוטומטית (״לא מגיע לך״) קפצה לי לראש והניעה אותי לפעולה (או הימנעות מפעולה) בלי שבכלל שמתי לב. וכדי לחשוב בצורה שמחוברת היטב למציאות הייתי צריכה ממש לעצור, להרהר, לפקפק במחשבה האוטומטית שהובילה את ההתנהגות שלי.
יש לך גם משהו ש״לא מגיע לך״ אם את לא ״מתנהגת כמו שצריך״?