לפעמים, כשאנחנו מציבות יעדים, אנחנו עושות את זה עבור מישהי נהדרת, מישהי ממש מופלאה ומצטיינת, מישהי שקרובה הרבה יותר לעצמי האידיאלי שלנו מאשר לעצמי הנוכחית. המישהי הזו יכולה לדחוף ליום שלה, בין כל שעות העבודה והילדים וארוחת הצהריים, גם עשרת אלפים צעדים ביום, למה לא, בעצם? וזה הרי כל כך בריא. המישהי הזו נגמלת באבחה אחת החלטית מסוכר וגלוטן. היא קמה בכל בוקר ב-5:30 כדי לעבוד את המשימות החשובות והדחופות שיש לה להשלים.
״אני לא יכולה לצפות מעצמי לפחות מזה״, היא אמרה לי, ״כי זו תהיה דוגמא מושלמת לכל הבינוניות האיומה שהיא אני״. אני מבינה את הדאגה, ברור שאני מבינה אותה. אנחנו חיות בתוך תרבות (היי פייסבוק) שכל מה שהיא מקדשת זה שיפור עצמי, כי מי תניע את גלגלי הכלכלה אם פתאום תחשבי שאת דווקא נראת נהדר או שחלילה תהיי מרוצה מעצמך? אנחנו בורחות מבינוניות כמו מאש.
שאלת השאלות היא תמיד - האם זה משרת אותנו? האם הציפיות הגבוהות (שם נרדף פעמים רבות להלקאה עצמית) עוזרות לנו ודוחפות אותנו קדימה או שהן דווקא עושות את ההפך הגמור? מה את אומרת?