לפני כמה ימים חברה טובה מישראל שלחה אלי הודעה: ״ווהו! מחר את חוזרת לשגרה!״ והתכוונה לזה שאחרי שבועיים של חופשת אביב ושבועיים של לימודים בזום בתום החופשה, הילדים חוזרים ללימודים בבית הספר. אבל אני רק נאנחתי ותהיתי - שגרה? נדמה לי שכבר שכחתי מה משמעות המילה הזו.
כמה ימים לפני כן איבדתי את היכולת לבשל. את מכירה את הרגע הזה שבו ילד מס׳3 רעב, חמש דקות אחרי שסיימת לחתוך סלט פירות לילדה מס׳4 וחצי שעה אחרי שילד מס׳1 הכריז: ״מהר! זה הזמן לסנאק! תכף מתחיל הזום שלי!״ והכנת לו סנדוויץ׳? ואת חושבת לעצמך - ״אני לא יכולה להכין עוד דבר אחד!״ אבל אז קמה ומכינה עוד דבר אחד? מתברר, שיש עוד שלב בתחתית אחרי השלב הזה, ואני צנחתי אליו במהירות. הבקשות לאוכל של הילדים חלפו לי מעל הראש, נכנסו מאוזן אחת, יצאו מהשניה, ולא נתפסו, לא הצליחו לגרום לי להתרומם.
מתברר שאחרי חודש של 24/7 עם גמדי הבית פלוס עבודה פלוס חוגים כרגיל ועוד כמה התחייבויות, כי למה לא - הדלי שלי התרוקן לגמרי, בלי ששמתי לב.
מחקר חדש שהתפרסם על ידי חוקרים בסטנפורד מאשר שוב את זה שנשים חטפו את הקורונה בצורה קשה יותר מגברים, ולא, אני לא מתכוונת להשפעה הפיזיולוגית של הוירוס, אלא להשפעה המנטלית של השנה הזו עלינו. ״נשים מדווחות באופן עקבי על יותר מתח, על התדרדרות במצב שלהן שקשורה ללחץ הבלתי פוסק שהן נמצאות בו״.
בנוסף לכל הסיטואציות המוזרות שנאלצנו להתמודד איתן השנה, המחקר הזה נותן תשומת לב מיוחדת לשיחות הזום הבלתי פוסקות שאנחנו מנהלות כחלק מהעבודה והחיים הפרטיים שלנו. ״זה מצב לא טבעי. אנחנו לא אמורים להרגיש שאנחנו נמצאים במרחק כל כך קטן מהפנים של האנשים שאנחנו מדברים איתם. באופן אבולוציוני, המרחק הזה מסמל הזדמנות לקטטה או למין״. מעבר לכך, לנשים במיוחד קשה לראות את עצמן על המסך, וזה מעורר בנו תחושות של חרדה ודיכאון.
במקומות מסוימים בעולם (היי ישראל) זה יכול להראות כאילו כל הסיפור הזה מאחורינו, אבל בדומה לגל הכלכלי העגום שעוד ישטוף אותנו, אם אתן מרגישות שאתן עדיין מפרפרות במים ולא משתזפות על החוף - אתן לא לבד.