שמעת פעם את המשפט הזה? אני שמעתי אותו שוב ממש אתמול - ״אם באמת תרצי ריבועים בבטן, יהיו לך! את רק צריכה לרצות ממש ולהשקיע בזה שלושה חודשים או חצי שנה. אם את לא מצליחה, זה בגלל שאת לא רוצה מספיק״. (דרך אגב, הדוברת היא מומחית גאונה בתחומה, שהוא לגמרי תחום הריבועים בבטן).
הורדתי את המבט אל הבטן שלי, זו שלא היה בתוכה אף אדם כבר כמעט ארבע שנים ובכל זאת מרגישה כמו רגע אחרי לידה. אם אני ארצה מספיק? בחיי, אני ממש רוצה. אם היו מבקשים ממני לשלם סכום הגיוני של כסף כדי שזה יקרה, הייתי עושה את זה. אם היו אומרים לי, שבי לכתוב במשך עשרים שעות כדי שזה יקרה, לא הייתי מהססת. ככה שבהחלט יש דברים משמעותיים, שהייתי מוכנה לעשות ולהשקיע כדי להראות כמו שאני רוצה, ויהיה קשה לשכנע אותי שהבעיה היא בחוסר הרצון שלי.
אחרי השיחה הזו הלכתי לסופר. ובסוף כל סיבוב קניות כזה, שכולל לנסוע רחוק, לקנות בסופר הענק, לפרוק הכל לאוטו, להכנס לסופר השני להשלמות, ולצעוד גם בו במשך שעה (כי הוא קטן יחסית, אבל במושגי אמריקה) - אני קונה לעצמי שקית של שלוש עוגיות טריות (שוקולד קרמל מלוח) ובקבוק של קפה קר של סטארבקס.
למתבונן (גם הלא מאוד מתוחכם) הקשר בין חוסר הריבועים בבטן שלי לבין שלוש העוגיות והקפה הקר שבדיוק נכנסו לתוכה הוא ברור וכמעט ישיר, אבל בראש שלי, ואולי גם שלכן, הקשרים האלה סבוכים הרבה יותר.
אני קונה את העוגיות האלה כי כבר בזבזתי עכשיו שעתיים מהחיים שלי על איסוף מוצרי מזון שעוד רגע יאכלו רק כדי להחזיר אותי לעוד סיבוב בסופר בשבוע הבא. אני קונה את העוגיות האלה כי לא מספיק שאני כבר שעתיים בקניות, עכשיו אני אצטרך לחזור הביתה ולהכין אוכל כי כולם יחכו לי רעבים. אני קונה את העוגיות האלה כי מגיע לי רגע של הפוגה ושמחה פשוטה בצורת סוכר. וברגע הזה, שבו היד שלי מושטת מאליה אל מדף העוגיות, אין שם שום מחשבה על ריבועים בבטן.
כבר כמה שבועות שאני מתבוננת על ההרגל הזה. אני כבר מנוסה מספיק כדי להסתכל עליו בלי להבהיל אותו. אני ממשיכה לקנות את העוגיות. גם אתמול קניתי את העוגיות, אבל הפעם לא אכלתי אותן. רק נהגתי הביתה, העוגיות על המושב לצידי. זה לא בגלל שעכשיו אני רוצה את זה יותר מקודם, זה בגלל שעכשיו אני מוכנה לתת לעצמי מקום ולא רק לנסות לדחוף את עצמי אל המקום שאליו אני רוצה להגיע.
Comments