למה זה לא נהיה קל?
בן השש שלי מתאמן לקונצרט סוף שנה בכינור, אחרי שנתיים וחצי של לימודים. בכל פעם, לאורך הדרך הארוכה הזו, ניצב בפניו אתגר. ובכל פעם מחדש אני בטוחה שברגע שהוא יפצח את המכשול הזה, הדרך (להיות פרלמן פוטנציאלי) תפתח בפניו.
לייצב את הגוף כמו שצריך, להחזיק את הקשת בדיוק נכון, להניח את הכינור על הכתף בזווית הנכונה, להצליח ללחוץ בצורה ובמקום המדויק על המיתרים, אצבע ראשונה, אצבע שניה, אצבע שלישית (תהיתן פעם כמה חזקים שרירי האצבע השלישית ביד שמאל שלכן? ובכן, הם לא. וכדי לאמן אותם צריך לתרגל הרבה). לנגן חצי קשת, קשת מלאה, לנגן לאט, לנגן מהר, לנגן לגאטו, לנגן סטקטו. ללמוד בכל מיתר מחדש את הזוויות הדרושות במרפק ובפרק כף היד.
לפני כמה ימים דיברתי עם המורה שלו, שהיא באופן אובייקטיבי אחת המורות הטובות לכינור באזור ניו-יורק, כזו שתחת ידיה יצאו שלל נגנים מקצועיים שהגיעו רחוק, ובאופן סובייקטיבי אהובה על כולנו מאוד. אמרתי לה: ״בכל פעם אני מקווה שזה יהפוך לקל יותר ולמהיר יותר, ובכל פעם, אחרי שאנחנו כובשים מכשול אחד, אני מגלה שעכשיו אנחנו פשוט ניצבים בפני מכשול אחר״. והיא צחקה, והיה אמפתית והזכירה לי שככה זה מרגיש כשמשתפרים.
קל לשכוח כמה קשים היו הדברים הבסיסיים שעכשיו אנחנו מצליחות לעשות באופן נטול מאמץ, ואם אנחנו רוצות להפוך לטובות יותר אנחנו נצטרך להתגבר גם על המכשול שעומד בפנינו עכשיו. אם לא נפרוש, בתוך כמה חודשים או שנה, נרגיש כאילו תמיד ידענו לעשות את זה.