להכיר במצב ולרצות לשנות אותו

אישה שאני מאוד מעריכה שלחה אותי אתמול לקרוא פוסט שמדבר על היחס שאנשים שמנים מקבלים מרופאים (רמז: הוא לא חיובי. הוא קושר את כל הדברים, הרלוונטים וגם אלה שלא, להשמנה). לקראת סופו של הטקסט הזה, הכותבת, רופאה אמפתית במיוחד, מציינת שהאיגוד הלאומי לבקרת המשקל של ארה״ב הודיע לאחרונה ש״ירידה משמעותית במשקל (מעבר ל-3-5%) מצריכה מידת מאמץ, מבחינת ירידה בצריכת הקלוריות היומית ועלייה במאמץ הגופני, שאינה ריאלית עבור רוב האנשים״.

מצד אחד, ברור לי שעבור הרוב המכריע של האנשים, אין ספק שדיאטה נוקשה וכניסה של פעילות גופנית אינטנסיבית ללו״ז היא לא ריאלית. לא בגלל שהם לא רוצים, לא בגלל שהם לא יודעים כמה זה חשוב, אלא בגלל שאנחנו רואות את זה בפועל: אנחנו פשוט לא מצליחות לעשות את זה. פעם אחרי פעם משכנעות ללכת אחרי הפנטזיה, לפעמים קוראים לה צום לסירוגין ובפעמים אחרות פליאו, אבל בסוף תמיד זה נגמר עם כמה קילוגרמים נוספים. השורה התחתונה, שורת המציאות, כתבה את השורה הזו עוד לפני האיגוד הלאומי לבקרת משקל.

מצד שני, איפה זה משאיר אותנו? בתוך עולם שמלא בסוכר, שמלא במוצרים שמהונדסים במעבדות הטעם המתקדמות בעולם כדי שלא נצליח לעצור פשוט כשאנחנו שבעות אלא רק אחרי שסיימנו את כל מה שבהישג ידינו, כשהמחלות שאנחנו מתות מהן קשורות באופן ישיר לתזונה שלנו - האם אנחנו יכולות למשוך בכתפיים, להכריז: ״וואלה, לא ריאלי, ועכשיו גם יש לנו אישור מהמדינה״, ולהמשיך ללכת?

אני ממש אשמח לשמוע מה תחושת הבטן שלכן לגבי הדבר הזה. אני יודעת, קל לשאוב אותנו להלקאה עצמית על מה היינו צריכות לעשות, ואיך למרות שאנחנו יודעות ה-כ-ל, אנחנו לא מצליחות ליישם. קל לנו לחזור לזה שאין לנו כוח רצון, אין לנו שליטה עצמית ובאופן כללי - הכל באשמתנו. אבל אולי במקום שהממשלה תממן לחם לבן זול, היא יכולה לגרום לזה, שלא יהיה זול יותר לקנות סנדוויץ בדולר ממקדונלדס מאשר פירות וירקות? ספרו לי מה אתן חושבות.

וזה הלינק לפוסט הקצת קשוח ובאמת מעניין של ד״ר לנה שגיא-דאין: https://www.facebook.com/lena.dain/posts/10222941457499348