top of page
חיפוש

דרך דמעה שקופה

הוא אומר - לאישה הזו יש מחלה טרמינלית. ובשניה לפני שאני מבינה, נדמה לי שהוא מדבר על טיול לשדה התעופה.


מיד מתיישבים על כתפי שניים - אשתו של בן-הדוד שלי ונעם.


היא אומרת - זוכרת איזו צעירה הייתי? איך הגעת עם אמא שלך למעגל התמיכה הקטן שהתאסף בספונטניות אצלי בבית? איך הבטחתן לי שזה יהיה בסדר? שזו תהיה תקופה קשה מאוד, אבל תקופה, שתחלוף? איך בדיעבד, המעגל הזה נראה כמו שבעה מוקדמת מדי, כשאני עוד שם אתכן, נראת כמו עצמי, מרגישה כמו עצמי, רגע לפני שהכל נגמר?


נעם לא אומר שום דבר. כשהוא מת, בן 25, כבר הייתי נשואה והחיים הרחיקו ביננו, אבל את אלפי השעות שבילינו יחד בתיכון אי אפשר למחוק מהזיכרון. פעם כתבתי לו סיפור קצר ליום ההולדת והוא לא האמין שכתבתי אותו בעצמי. למרות שהוא באמת לא האמין, זו הייתה מחמאה שלקחתי בשתי ידיים. אני רוצה לצעוק עליו, כמה יהיר יכול להיות בחור צעיר כדי לא להבין שהוא כל כך חולה? ואולי תקום כבר, ותעשה את כל מה שהיית אמור לעשות ולהיות בעולם הזה, לעזאזל?


ואני לא אדבר על אמא שלי, רק אגיד, שבגיל 14 ירד מסך על החיים שחייתי עד אז, ומסך אחר עלה, באולם שבו הוצג הסרט ״החיים עם אמא חולה״, וההקרנה המשיכה גם אחרי שאמא שלי מתה, כשהייתי בת 29.


אז כשאני שומעת משפט כזה, למרות שאין לי כבר שום קשר לחולה, ובטח ובטח שאין לי שום יכולת לעשות שום דבר, לנהל משא ומתן או להתחנן, בכל זאת, כל חלק בגוף שלי נדרך ואני נשאבת מטה-מטה ומצטמצמת לכדי נקודה יחידה של כאב, שיודעת - את רסיסי הפצצה שהתפוצצה כעת, יקחו חיים שלמים, ויותר, לאסוף.

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page