אולי אתן זוכרות את הרגע ההוא במקסיקו, שבו עמדתי בתוך מסעדת בופה ענקית ומלאה בכל טוב, והרגשתי שאני מסוגלת לבחור, שבמקום שהאוכל יניע את קבלת ההחלטות שלי, אני מצליחה לקבל החלטות לגבי אוכל שיטיבו עמי. אתמול היה לי רגע מפליא כזה עם ביקורת.
אני זוכרת תקופות ארוכות שבהן הדבר האחרון שרציתי לשמוע זה פידבק על הביצועים שלי. זאת אומרת, בהנחה שלא מדובר בפידבק שאומר שהכל היה מושלם. כל הערה אדומה בצידי הטקסט, כל שיחת הערכה, שרטה אותי בבשר החי. אם כל זה נכון, איפה זה שם אותי? ואז הייתי צריכה להאטם או להדוף, מה עוד יכולתי לעשות?
לאט לאט, עם החיבה שלי להלך רוח של צמיחה, למדתי לאהוב פידבק. הבנתי שההערות האלה הן בעצם השלבים הבאים בסולם, אני צריכה להשען עליהן, להפיק מהן תובנות, כדי לטפס למעלה. זה לא היה תהליך מהיר אבל הוא הוכיח את עצמו: כשאת מסכימה ללמוד מביקורת, את באמת יכולה להשתפר.
אתמול, כחלק משיחה אישית, זכיתי לקבל ביקורת. היא כללה חוות דעת על הניסיון שלי, על חלוקת המשאבים שלי, על היכולת המקצועית שלי. ובאופן מדהים למדי, הצלחתי להקשיב לכל מילה בלי שום רצון להדוף, להפך, עם בקשה לשמוע עוד, להעמיק. באופן טבעי ובלי שום מאמץ מצידי, הצלחתי להפריד באופן ברור בין החלקים בביקורת שהגיעו מעניינים שאיתם המבקרת מתמודדת בעצמה ולא רלוונטים לי, לבין החלקים שבאמת רלוונטים ואני יכולה לשנות ולשפר. סיימתי את השיחה הדי ארוכה ולא פשוטה הזו בהרגשה טובה יותר מבתחילתה. בתחושה, שזה טוב מאוד שנתנו לדברים הזדמנות להאמר, לצאת לאוויר העולם, לראות אור שמש.
מתי בפעם האחרונה קיבלת ביקורת, ואיך זה הרגיש?
Comments