top of page
חיפוש

אולי כדאי שתדברי עם מישהו

לקחתי את הספר שלי והתחבאתי במקום שבו אף אחד לא היה אמור למצוא אותי, מול הים. כל מה שרציתי זה רגע של שקט, בלי בלונים בבריכה או עוגת שוקולד חמה עם קצפת וענני מרנג. בלי ילדים שטים בקאנו או עוד מרגריטה קפואה. רציתי שקט וספר ולהיות לבד מול הים.


אז מצאתי צל, בקצה הריזורט, מול המים, במקום שאף אחד לא עובר בו. זאת אומרת, זה מה שחשבתי, עד שאישה אחת הגיעה דווקא לשביל הצדדי הזה, וצעדה בו לכיווני ואז נעצרה, ובאופן מאוד לא צפוי - התיישבה ממש איתי.


״את מסתובבת פה עם ארבעה ילדים, נכון? מתי הגעתם? מאיפה אתם? הו, גם אצלנו בסיאטל קפוא עכשיו״, אני עונה לשאלות שלה, תוך כדי שאני מנסה להבין איזה חלק של הישיבה המבודדת שלי עם ספר בקצה הים גרמה לה לחשוב שכדאי לה להתיישב על הרצפה איתי ולהתחיל לדבר.


״הבת שלי, היא בת 14 עכשיו. אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך, הם נראים קצת יותר צעירים. זה גיל מבלבל 14, קשה כזה. וכשראיתי אותך, חשבתי לעצמי - את נראת בדיוק כמוה, רק גדולה!״.


אני מסתכלת עליה ומחייכת, פתאום נדמה לי שאני יודעת מי זו הבת שלה, ילדה עם צמה וחולצה של חנות ספרים ופוליטיקה. ״אז חשבת לעצמך״, אני אומרת לה - ״אם ככה היא תהיה כשהיא תגדל אני מוכנה לקחת את החיים האלה בשבילה!״.


״כן. עם משפחה, בקלאב מד, מול הים״, היא מסתכלת עלי כאילו אני יכולה להבטיח משהו על חייה העתידיים של בת ה-14 הקשוחה שלה. ״השארתי אותה עכשיו בקפה, עם ספר״, היא מנסה לחבר את המבט בין הספר שלי לזה של הבת שלה, לחבר את הנקודות בין עכשיו למה שיהיה.


אנחנו נפרדות בחיוך, ולמרות שדווקא היום אין לי איזו נחמה גדולה להציע לבת ה-14 שאני לא מכירה או לזו שהייתי אני, אני לוקחת נשימה עמוקה, מביטה בים וממשיכה לקרוא.

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page