את שמה לב לזה אחרי שהכל נגמר, שוב נחתת באותה הנקודה, זו שלא רצית להגיע אליה שוב. צעקת על מישהו, או שאכלת הרבה יותר מדי מהקינוח או שעוד יום נגמר בלי שיצאת להליכה ובמקום זה ראית שלושה פרקים בסדרת טלוויזיה.
אנחנו נעות בתוך מפה מוחית של פרשנות, ויש לנו מסלולים קבועים שבהם הרגשות והמחשבות שלנו נעים. ״הוא התכוון לפגוע בי״, ״אני לא יכולה להצליח בדיאטה״, ״אני לא אדם ספורטיבי״. וכשאנחנו חושבות את המחשבות הקבועות שלנו, שמובילות אותנו להתנהגות הקבועה שלנו, הדבר האחרון שאנחנו עושות זה להיות נוכחות בהווה.
אם אי פעם אכלת קינוח שידעת מראש שהוא די מגעיל, את יודעת על מה אני מדברת. התחושה הזו, של ״אף אחד לא יגיד לי לא לאכול קינוח!״ או של ״לא אכלתי קינוח כבר שבועיים!״ או אפילו ״מחר אני בטוח אתחיל דיאטה״ שולחים אותך אל עוגה שהיא פשוט לא טעימה, ואת אוכלת אותה עד הביס האחרון.
זו לא ממש את שאוכלת אותה. זאת אומרת, זאת את שאמרו לה לא, או שמנסה לפצות על קושי. אבל זו לא את של הרגע הנוכחי שעומדת מול העוגה הזו ומסוגלת להגיד לה – את לא מה שאני רוצה.
להיות נוכחת ברגע הזה, זו משימה לא פשוטה בכלל. המוח שלנו אוהב לנדוד ולחבר נקודות בקו כדי לייצר פרשנות. ובכל זאת, להיות נוכחת ברגע הזה, כי הוא כל מה שיש.