״אני מרגישה שאם החיים של אנשים רגילים הם מורכבים כמו קוביה הונגרית עם ארבע פאות, בקוביה ההונגרית שלי יש שישים צדדים. החיים שלי עמוסים ומורכבים מאוד עכשיו, והם היו ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. אוכל זו הנחמה שלי, ו״אני לא מספיק טובה״ זה המוטו שלי, יש לי ביקורת נוראית כלפי עצמי על זה שאני שמנה ולא בריאה״.
 

״למדתי לתואר ראשון, טסתי למדינת עולם שלישית כדי להתנדב במשך חצי שנה ואחר כך זכיתי במלגת הצטיינות לדוקטורט. זה מדהים עד כמה אני מרגישה שהכל קרה לי במקרה, אני יודעת שאני לא טובה כמו ההיא, ולא יודעת לדבר כמו ההוא. אני לא מצליחה להגיד לעצמי - את יכולה״.
 

״כששמעתי על הסדנה, בהתחלה הייתי קצת סקפטית. לא ידעתי אם אתחבר לעוד נשים. אני לא אוהבת קבוצות ויותר נוח לי בתהליכים של אחת על אחת. אבל אמרתי, שגם אם רק אקבל כמה כלים, אולי זה יעזור לי להתמודד עם הקושי הזה״.
 

״האתגר הכי גדול שניצב בפני הוא לעבור תהליך בריא, שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן. לא רק לראות את המספרים יורדים, לא לעשות עוד דיאטה. את זה יכולתי לעשות לבד. הייתי ממשיכה לריב עם עצמי, להרגיש תסכול ולעלות אחר כך את כל המשקל בחזרה. רציתי לעבור תהליך בר קיימא״.
 

״הגעתי למפגשים הראשונים בתחושה שאני כבר יודעת הכל. אני מכירה את המחקר, קוראת את המאמרים. אני יודעת מה מותר, מה אסור וכמה כדאי לי לאכול. ובכל זאת, קיבלתי כל כך הרבה כלים חדשים בסדנה הזו - זה לא רק שלמדתי על מיינדפולנס, אלא ממש השתמשתי ותרגלתי את זה בהמון רגעים קטנים. הבנתי את החשיבות של מיינדסט, את המשמעות של הדיאלוג הפנימי שקורה בתוכי מול אוכל. אני מרגישה שדלת חדשה נפתחה בפניי״.
 

״בהתחלה הייתי בלחץ - אני צריכה לרדת במשקל עכשיו! חישבתי כמה קילוגרמים אני צריכה לרדת בכל שבוע כדי להצליח ללבוש בגדים קצרים בקיץ. לאט לאט הבנתי שזה לא ספירנט, אלא מרתון. אני לא הולכת להשקל כל שבוע ולמדוד את עצמי, אני לוקחת את זה כתהליך לטווח הארוך, ומשהו בי נרגע״.
 

״מאוד הופתעתי. הגעתי לסדנה ונפתחו לי הצ׳אקרות וירדו לי אסימונים. גם כביכול מי שיודעת והיא בתחום, ועדיין, כשאת שומעת את זה מהצד, מנשים שבאמת מתעסקות בזה ומחברות אחרות בקבוצה, את מבינה דברים אחרים״.

״עצם זה שלקחתי את הזמן לעצמי, ופעם בשבוע ביום רביעי עצרתי הכל כדי להפגש ולדבר על הדברים, זו מוטיבציה חיצונית שחייבה אותי לתהליך. הגעתי, וביקשו לשמוע את המחשבות שלי ולתרגל. רוני היא דיאטנית שרואה את הדברים אחרת. היא לא דיאטנית שתגיד לך: ״תתאפקי, את יכולה להמנע מזה״. להפך, היא כעסה כשאני ניסיתי לדחוף לכיוון הזה״.
 

״עכשיו אני מבינה שזה לא שאני אוכל כמו בפנטזיה שלי ואז האהבה העצמית שלי תתעורר. אלא להפך, אני קודם כל קשובה לעצמי, מנסה למצוא אמפתיה וחמלה, ואחר כך להבין מה אני רוצה לאכול. הייתה פה המון עבודה פנימית. לא דיאטה, לא לו״ז, מקום שמותר לך לאכול בו עוגה ומותר לך לבחור בסלט״.
 

״הגילוי המשמעותי ביותר עבורי היה שהדרך לשינוי הרגלים והיחסים שלנו עם אוכל, לא עוברת בתפריט שלנו, אלא בהקשבה. באופן שבו אנחנו רואות את עצמנו ומדברות אל עצמנו. תוך כדי השינוי הפנימי הזה, היחס לאוכל והשיח איתו משתנה מעצמו״.